מילון מונחים לפסח

מאכל שמכינים מאחד מחמשת סוגי הדגן (חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין, שיפון), אם הוא בא במגע עם מים ועמד כך יותר מ־18 דקות – הוא מתחיל להחמיץ ונעשה חמץ. חמץ אסור באכילה ובהנאה בפסח, ויש מצווה לבער אותו לפני החג.

עיסה ישנה שתססה מאוד – כמו מחמצת. יש לה כוח חימוץ חזק מאוד, ולכן התורה אסרה גם אותה בפסח. השאור שונה מהחמץ בכך שהוא מחמיץ עיסות אחרות.

הכשרת כלי על ידי טבילתו במים רותחים מאוד. משתמשים בשיטה זו כשבישלו בחמץ בתוך סיר או כף, והחמץ נספג בהם דרך נוזלים. לפני ההגעלה – שוטפים היטב את הכלי, ממתינים 24 שעות, ואז מכניסים למים רותחים.

הכשרת כלי על ידי חימום באש או תנור – עד שרואים שקצת חום יוצא מהצד השני (כמו שקש נחרך). עושים את זה לכלים ששמו עליהם חמץ יבש (בלי רוטב), כמו תבניות ומחבתות.

חימום הכלי באש חזקה מאוד, עד שהוא מתחיל להוציא ניצוצות או שנהיה אדום מרוב חום. עושים את זה לכלים ששמו בהם חמץ ישר על האש – כמו שיפודים או רשת גריל.

שופכים מים רותחים מקומקום או סיר רותח (כלי ראשון) על הכלי שרוצים להכשיר. זה שימושי למשטחים כמו שיש, כיורים או שולחנות. לפעמים שמים גם אבן מלובנת לחיזוק ההכשרה.

שפיכת מים רותחים ישירות מכלי שהיה על האש (כלי ראשון). שיטה זו חזקה יותר מעירוי מכלי שני, ולעיתים מוסיפים אבן מלובנת כדי להגיע לחוזק חום גבוה יותר.

כלי שהיה ישירות על מקור חום – כמו סיר על הגז או קומקום חשמלי. כלי ראשון הוא הכלי שבו התבשל האוכל או בו רתחו המים, ויש לו כוח חזק לבשל וגם להכשיר.

כלי שאליו שפכו את התוכן מהכלי הראשון, כמו קערה שאליה שפכו מרק רותח. כוח הבישול וההכשרה של כלי שני חלש יותר, ולא מספיק לרוב סוגי ההכשרה לפסח.

כלי שבישלו בו חמץ בתוך 24 השעות האחרונות. כלי כזה סופג טעם חזק של חמץ ואסור להשתמש בו לפסח לפני הכשרה. לאחר שעברו 24 שעות – טעמו נפגם, ויש הקלות מסוימות בהכשרתו.

השמדת החמץ שברשותנו – בדרך כלל בשריפה, אך אפשר גם בפיזור לרוח, זריקה לים, או ריסוק לפח. עושים את זה ביום י"ד בניסן לפני סוף זמן אכילת חמץ. לאחר הביעור – מבטלים את החמץ.

מצה שנעשית מקמח ששמרו עליו משעת קצירת החיטים שלא יבוא במגע עם מים, כדי שלא יחמיץ. זו המצה המובחרת ביותר, ויש שמקפידים לאכול רק מצה שמורה כל הפסח. בליל הסדר – יש חובה מהתורה לאכול דווקא מצה שמורה.

מצה שנילושה במיץ פירות, יין, דבש או ביצים – בלי מים. לפי דעת רוב הפוסקים, היא לא נחשבת מצה לעניין קיום מצוות 'אכילת מצה' בליל הסדר, ולכן לא יוצאים בה ידי חובה. יש נוהגים לא לאכול אותה כלל בפסח, מחשש שהיא החמיצה.

מיני זרעים כמו אורז, תירס, עדשים, חומוס ושעועית. למרות שקטניות אינן חמץ ואינן מחמיצות – נהגו יהודי אשכנז לא לאכול מהן בפסח. המנהג התפשט בעיקר באירופה בימי הביניים, בשל כמה סיבות: (1) עושים מקטניות קמחים, שעלולים להתבלבל עם קמח דגן. (2) לעיתים היו שדות דגן וקטניות מעורבים, וקיים חשש תערובת. (3) בבישול – קטניות תוססות ונראות 'כמחמצות'. לכן, המנהג נאסר למרות שמדובר במאכל כשר מצד הדין. לעומת זאת, רוב יהודי ספרד לא קיבלו את המנהג – ומתירים קטניות בפסח, כל עוד אין חשש לתערובת חמץ.

אבן (או ברזל) שמחממים אותה עד שהיא לוהטת, ומשתמשים בה כדי לחזק את ההכשרה – בעיקר כששופכים עליה מים רותחים, כדי לוודא שהחום מספיק גבוה. זה נצרך לחלק מהפוסקים בשיש או בכיור, שהחמץ נבלע בהם מחום ישיר.

עיקרון יסוד בהכשרת כלים: הדרך שבה הכלי בלע את הטעם האסור – היא הדרך שבה הוא יפלוט אותו. לדוגמה, אם החמץ נכנס דרך בישול במים – מכשירים בהגעלה. אם בלע באש – מכשירים בליבון. כל כלי לפי שימושו.

מאכל או מוצר שיש בו חמץ מעורב עם דברים אחרים – אפילו בכמות קטנה מאוד. לדוגמה: רוטב או עוגיה שמכילים קמח, שיבולת שועל או בירה. תערובת חמץ אסורה בפסח גם אם הטעם כמעט לא מורגש, ואסור להחזיק אותה ברשותו.